פעם הכביש היה פשוט יותר. היו פחות מותגים, פחות דגמים ונהגים ידעו לזהות כמעט כל מכונית לפי הסמל, הגריל או הפנסים. אי אפשר לפספס מרצדס כשמסתכלים במראה האחורית. היום, כשיש בישראל כ-70 מותגים וכ-500 דגמים שונים של רכבים ובכך הפכנו לאחד משוקי הרכב המגוונים ביותר בעולם ביחס לגודל, אנחנו כבר לא תמיד יודעים לזהות איזה רכב נמצא מאחורינו בפקק כשאנו מסתכלים במראה. קשה לנו לזהות את המותג רק ממבט חטוף בחזית. הכל נראה לנו זהה וגנרי.
אז איך בכל זאת מייצרים מודעות, נראות וזהות מותגית? איך מייצרים מצב שבמבחן המראה האחורית מיד נדע מי הרכב ומה המותג? "המנצחים" הם אלה שמצליחים לייצר חתימה עיצובית מזוהה. פנסים בדמות "כנפי המלאך" של הטוסון, גריל "מפל המים" של הג'אקו 7 וכמובן סמל הכוכב של מרצדס.
למעשה, מבחן המראה האחורית הוא הרבה יותר ממבחן עיצוב. הוא מבחן למותג. כשנהג מצליח לזהות רכב בשבריר שנייה עוד לפני שראה את הסמל, סימן שהיצרן הצליח לייצר שפה עיצובית עקבית. בדיוק כפי שאנחנו מזהים חבר בהליכה מרחוק או קבוצת כדורגל לפי הצבעים שלה (אפרופו מונדיאל), כך גם מכונית צריכה להיות מזוהה בזכות עצמה. בעולם שבו כל דגם חדש מבטיח טכנולוגיה, מסכים ומערכות בטיחות דומות, הזהות החזותית הפכה לנכס שיווקי יקר ערך.
באופן אירוני, ככל שהמכוניות הופכות מתקדמות יותר, כך הן גם דומות יותר זו לזו. מגבלות אווירודינמיות, דרישות בטיחות וטרנדים גלובליים דוחפים את היצרנים לעיצובים דומים ומבלבלים. לכן דווקא הפרטים הקטנים כגון חתימת התאורה, מבנה הגריל, קו החלונות או צורת הפנסים הם אלה שעושים את ההבדל.
בעידן שבו מאות דגמים מתחרים על תשומת הלב שלנו, היכולת לעבור את "מבחן המראה האחורית" הפכה לאחד האתגרים החשובים ביותר של מעצבי הרכב. כי בסופו של דבר, מותג חזק הוא כזה שלא צריך שתראה.י את הסמל שלו כדי לדעת מי הוא. מספיק מבט אחד קטן במראה האחורית.
